אדריכלות בימי קיצון

בית הוא לא פשרה

אדריכלות לעולם אינה רק עניין של צורה, חומר ואסתטיקה, על אחת כמה וכמה בימי מלחמה, אז היא בעיקר נמדדת ביכולת שלה להוות מקלט פיזי ומנטלי.

שיקולים כמו צורך בהגנה מקבלים משנה תוקף ותכנון המרחב שבימים רגילים נסוב סביב שיקולים כמו נוחות וזרימה מושפע באופן ישיר מהמצב וכשהעולם בחוץ מפסיק להיות צפוי, המרחב בפנים צריך לספק מענה לצרכים משתנים.

אדריכלות בימי קיצון כאלו דורשת חשיבה שונה:

• תכנון שמבין תרחישי קיצון, בלי להפוך את הבית למבצר. הממ״ד או המקלט כבר לא נתפסים כתוספת טכנית מעיקה, אלא הופכים להיות חלק מחוויית השימוש היומיומי בבית ונדרש לשלב אותם בתכנון מבלי ליצור ניתוק או נוכחות כבדה ואם הממ״ד או המקלט נתפסים כנטע זר בבית, אזי התכנון לא נכון.

• יצירת רציפות בין ביטחון לשגרה זה המבחן האמיתי של האדריכלות. יש אחריות בבחירות תכנוניות, לא רק כלפי אסתטיקה או פונקציה, אלא כלפי התחושה שהבית מייצר בימי שגרה ובמיוחד בימים שהם לא. אין כאן עניין של סגנון, אלא עניין של תכנון נכון שלא קורס כשמשנים את תנאי המשחק.

• שימוש בחומרים, באור טבעי ומלאכותי ופרופורציות אנושיות כדי לייצר תחושת יציבות גם כשאין כזו בחוץ וזאת מכיוון שהבית הוא לא רקע לחיים אלא חלק מהותי ומשמעותי מהם.

מקרי קיצון כמו מלחמה (או מגיפה) לא משנים רק את דרישות הביטחון אלא את התפיסה שלנו של מהו בית ואיזה תפקיד אנחנו רוצים שהוא ימלא עבורנו, מה שעשוי להוביל אותנו לשני קצוות שונים - חזרה לבסיס וליסודות המינימליסטים ההכרחיים או לחלופין נועזות יתר והגזמה כאילו נועדנו לטרוף את העולם.

חזרה לבסיס וליסודות המינימליסטים ההכרחיים

1. עמידות שימושית -

   בתים מתוכננים היום להתמודד עם שהייה ממושכת, עומס וחוסר וודאות וככאלה הופכים יותר פונקציונליים ונטולי מותרות ובחירה בחומרים עמידים יותר.

2. אינטימיות במקום פתיחות מוחלטת -

   האופן-ספייס נדחק הצידה כשהבית הופך מקום לשהייה ממושכת ולעיתים צפופה. יש חשיבות וערך לחדרים סגורים, פינות שקטות והפרדה. לא ביטול מוחלט של הפתיחות אבל גם חשיבה מעמיקה על החללים האינטימיים המופרדים.

3. תכנון תחת תרחישים משתנים -

   עבודה מהבית, ילדים ללא מסגרות ואירוח ממושך מחייבים מעבר בין מצבים שונים מבלי לקרוס תפקודית מכיוון שהבית כבר לא מתוכנן לסצינה אחת.

4. חומרים ותחושה מרגיעים -

   יש מעבר לא מודע לחומרים ולצבעים טבעיים, שקטים ומרגיעים יותר ופחות קונטרסטים צעקניים לא כי זה טרנד אלא בשל החיפוש אחר קרקע יציבה ושלווה.

5. שליטה ופשטות -

   מערכות מורכבות מידי ותפעול מתוחכם הופכים לפחות רלוונטיים ויש עדיפות לפתרונות ברורים שאפשר להבין ולהשתמש בהם ללא מאמץ יתר.

במקרה הזה, מצבי קיצון לא מייצרים סגנון חדש אלא בעיקר חידוד של מה חשוב יותר ותעדוף של מה היה תמיד צריך ״להיות שם״ ומה לא הכרחי וחיפוש אחר שקט, הורדת פרופיל והיצמדות לקיים המוכר.

מעבר לנועזות יתר והגזמה

1. מעבר מבחירות בטוחות לבחירות עם עמדה -

   פחות ״אפור״, פחות ״לא לטעות״ ויותר צבע, עמדה ונוכחות ולא בהכרח דרמטית אלא נוכחות מורגשת המבטאת את האני העצמי של בעל הבית.

2. פחות ריצוי, יותר זהות -

   הצורך לרצות, שיראה טוב לכולם, שיצטלם נכון, נעלם ובמקומו יש נכונות לעשות בחירות יותר אישיות שלא כולם יאהבו אבל כן יותר ייצגו את האני העצמי הפחות דיפלומטי והיותר נאמן לעצמו.

3. בית כעוגן רגשי ולא רק פונקציונאלי -

   דווקא כשהקולקטיבי לא יציב, יש רצון לאישי ופרטי חזקים ודומיננטיים המאפשרים תחושת אחיזה ברורה יותר ולא עוד more of the same אלא בידול והזדמנות.

4. קיצור המרחק בין הרצון לביצוע -

   יש פחות סבלנות לדחיות והבנה של חשיבות החיים בהווה ולכן גם קבלת ההחלטות אמיצה יותר ומה שרוצים עושים כאן ועכשיו. אומץ לא בהכרח אומר רעש ועומס אלא נחרצות ונועזות שמחזיקים שפה אדריכלית שלמה.

חוסר וודאות ממושך שוחק את היכולת להחזיק אמצע ומחדד צורך בנוכחות ובאמירה חד-משמעית וככזה, הבית מפסיק להיות ״נכון״ והופך להיות ״שלי״.

תנועות אדריכליות בין מלחמות עולם

יש המון מה להרחיב ואני קצת עושה עוול ומציגה באופן מאוד שטחי את הנושא אבל אני כן רוצה להתייחס לשני סגנונות שונים שבלטו פחות או יותר באותה התקופה של אחרי מלחמה״ע הראשונה כביטוי לכך שמצבי קיצון מולידים הסתכלות שונה על אדריכלות.

הסגנון הבינלאומי

תפיסה הרואה את הבית כ״מכונת מגורים״ עם גישה פונקציונלית ומינימליסטית המתאפיינת בקווים ישרים וצורות גיאומטריות פשוטות נטולי קישוטיות וביטול סימטריה שאינה נובעת מפונקציונליות ובעיקר תפיסה אוניברסלית המתאימה לכולם ובכל מקום באשר הוא.

סגנון אר-דקו

שילוב של מודרניזם תעשייתי תוך שיקוף של טכנולוגיות חדשות ואקסטרווגנטיות של צורות הנדסיות מורכבות כמו זיגזגים ומשולשים יחד עם ארגון וקומפוזיציה בעלי היררכיה ברורה וסימטריה, שימוש בחומרי גמר יוקרתיים כמו לכה ושנהב וייצוג של שפע, זוהר וקידמה חברתית וטכנולוגית.

איך משברים מחדדים קבלת החלטות?

ימי קיצון לא בהכרח מייצרים שפה אדריכלית חדשה אבל הם כן מחדדים את מהות המקצוע, בין אם זו תהיה התכנסות למינימום ההכרחי או הקצנה לכיוון נוכחות ואמירה, בשני המקרים אנחנו חייבים לחדד את הצרכים שלנו, הזהות, הגבולות והרצונות שלנו.

בסופו של דבר אין פה אמת אחת אלא הבנת צרכים והגשמת חלומות אבל לא הסגנון הוא שקובע אלא יצירת מרחב שמצליח להחזיק מציאות משתנה לאורך זמן וזה נתון לפרשנות אישית.

אז מי אתם בוחרים להיות מינימליסטים או נועזים?

וילה סאבוה_ הסגנון הבינלאומי | תמונה מתוך https://en.wikipedia.org/wiki/Villa_Savoye

בניין קרייזל _ סגנון אר-דקו | תמונה מתוך https://www.villagepreservation.org/2020/05/04/beyond-the-village-and-back-the-chrysler-building/