כמה מקום אנחנו באמת צריכים וכמה מקום אנחנו פשוט ממלאים? אנחנו רוצים יותר אחסון כדי שיהיה מקום לכל מה שיש לנו וברגע שיש יותר אחסון, אנחנו ממהרים למלא אותו ואז המקום הפנוי מתמלא שוב ואז שוב אין מספיק מקום. עוד אחסון מאפשר עוד קניות ועוד קניות יוצרות צורך בעוד אחסון... וכך הבית, במקום להיות מסגרת לחיים, מתחיל לתפקד כמערכת לוגיסטית לניהול חפצים.

יש היום פיתוי אמיתי לאמץ אסתטיקה של "אמת חשופה", בטון גלוי, חומרים גולמיים, שום דבר לא מוסתר, הכל אמור להיראות אותנטי. אבל לא כל מה שחשוף הוא בהכרח הדבר הנכון ולפעמים הסתרה היא צורת הכבוד הגבוהה ביותר למרחב פנימי אמיתי ומי שרוצה בית שמכיל חיים עשירים (לא בהכרח בכסף, אלא בעניין) לא צריך שהבית יצעק את זה כלפי חוץ. זה הלב של העבודה שלי - לא לעצב חלל מרשים ומסנוור ברגע שנכנסים אליו, אלא לתכנן מרחב שיודע להגן על הרגעים שבהם אין לכם שום צורך להרשים אף אחד, הזכות להיות, בבית של עצמ

אדריכלות לעולם אינה רק עניין של צורה, חומר ואסתטיקה, על אחת כמה וכמה בימי מלחמה, אז היא בעיקר נמדדת ביכולת שלה להוות מקלט פיזי ומנטלי. שיקולים כמו צורך בהגנה מקבלים משנה תוקף ותכנון המרחב שבימים רגילים נסוב סביב שיקולים כמו נוחות וזרימה מושפע באופן ישיר מהמצב וכשהעולם בחוץ מפסיק להיות צפוי, המרחב בפנים צריך לספק מענה לצרכים משתנים. ימי קיצון לא בהכרח מייצרים שפה אדריכלית חדשה אבל הם כן מחדדים את מהות המקצוע.