כמה מקום אנחנו באמת צריכים?
על ארונות, שטח פנוי ויפן
אחת הבקשות שאני שומעת שוב ושוב מלקוחות היא - עוד אחסון.
עוד ארון במסדרון, עוד נגרות בסלון, עוד מגירות מטבח, עוד ארון בחדר השינה... אולי אפשר לנצל גם את הקיר הזה? ומה לגבי השטח שמתחת למדרגות?
כמעט תמיד אפשר למצוא עוד מקום, אבל בשלב מסוים עולה שאלה אחרת, הרבה פחות אדריכלית והרבה יותר בסיסית -
כמה מקום אנחנו באמת צריכים וכמה מקום אנחנו פשוט ממלאים?
אנחנו רוצים יותר אחסון כדי שיהיה מקום לכל מה שיש לנו וברגע שיש יותר אחסון, אנחנו ממהרים למלא אותו ואז המקום הפנוי מתמלא שוב ואז שוב אין מספיק מקום.
עוד אחסון מאפשר עוד קניות ועוד קניות יוצרות צורך בעוד אחסון... וכך הבית, במקום להיות מסגרת לחיים, מתחיל לתפקד כמערכת לוגיסטית לניהול חפצים.
המחשבה הזו חזרה אליי שוב ושוב בנסיעה שלי ליפן.
בין הגודש של שיבויה לשקט של האקונה
קשה לחשוב על מקום שממחיש את הסתירה הזו טוב יותר מיפן.
מצד אחד, האזורים התוססים של שינג'וקו ושיבויה מציגים שכבות על גבי שכבות של שילוט, מסכים, פרסומות, חנויות, צעצועים, מכונות, אריזות, מזכרות, דמויות, צבעים ואנשים. החלל העירוני שם כמעט אינו משאיר מקום ריק, והכול מבקש תשומת לב.
גם בתוך החנויות התחושה דומה, מדפים צפופים עד התקרה, עשרות גרסאות של אותו מוצר, דמויות קטנות שאפשר לאסוף בסדרה, מזכרות במהדורות מוגבלות, צעצועים בתוך קפסולות ומרצ'נדייז לכל דמות שאי פעם הצליחה לעורר רגש.
יש בזה משהו כמעט ילדותי, במובן הטוב וגם במובן המטריד של המילה. הרצון לאסוף, להשלים סדרה, לקחת עוד משהו קטן הביתה, עוד חפץ שאין לו באמת שימוש, אבל הוא יוצר רגע קצר של שמחה.
ומנגד, במרחק לא מאוד גדול משם, קיימת יפן אחרת לגמרי, האקונה. הריוקנים המסורתיים מציעים חדרים שכמעט ריקים מחפצים. מחצלות טטאמי, שולחן נמוך, פריטים בודדים ואולי אגרטל יחיד עם ענף. יחד עם זאת, לא חסר שם דבר, להפך, דווקא ההיעדר גורם לכל אלמנט שנמצא בחדר לקבל משמעות ונוכחות. את אותה תחושה אפשר למצוא במקדשי הזן של קיוטו, בגנים היבשים של ריואן-ג'י ובארכיטקטורה של נאושימה וטאשימה, שבהם קיר בטון חשוף או פתח לאור טבעי הופכים לכל מה שהחלל צריך. החוויה אינה של מחסור, אלא של דיוק מזוקק.
האובססיה לאחסון
בתכנון בית יש כמובן צורך אמיתי באחסון.
בית שאין בו מספיק אחסון הוא בית שקשה לחיות בו משום שהחפצים נשארים בחוץ, משטחים מתמלאים והעומס החזותי הופך לעומס יומיומי.
בדיוק בנקודה הזו צריך להפסיק לשאול "איפה אפשר להכניס עוד ארון?" ולהתחיל לשאול "מה אנחנו מתכננים לאחסן בו?"
זו שאלה שכמעט לא שואלים.
כשאנחנו מתכננים ארון של שלושה מטרים, בדרך כלל מניחים מראש שהוא יתמלא, וכמעט תמיד הוא אכן מתמלא, ולא בהכרח מפני שכל מה שבתוכו נחוץ, אלא משום שלחלל פנוי יש נטייה להזמין לתוכו דברים.
אנחנו מתייחסים לאחסון כאילו הוא תמיד פתרון.
אבל לפעמים הוא גם חלק מהבעיה.
האם הבית צריך להכיל את כל מה שאנחנו יכולים לקנות?
במובן הזה, ארון הוא לא רק פרט נגרות, הוא החלטה על אורח חיים.
אם אנחנו מתכננים עוד ועוד מקום כדי להכיל עוד ועוד חפצים, אולי אנחנו לא באמת פותרים את שאלת האחסון אלא רק מזיזים אותה למקום אחר.
אפשר לראות את זה בצורה מאוד ברורה בחדרי ילדים, עוד קופסאות לצעצועים, עוד מדפים, עוד סלסלות, עוד ארונות, ואז מגיעים עוד צעצועים.
בחדרי ארונות זה אותו דבר, עוד מטר תלייה, עוד מגירות, עוד מקום לנעליים.
הבעיה אינה רק כמה מקום יש לנו, היא כמה אנחנו מרשים לעצמנו לצבור.
שיבויה והאקונה באותו אדם
מה שהיה מעניין במיוחד עבורי ביפן הוא ששתי הגישות האלה אינן שייכות לשתי תרבויות שונות, הן מתקיימות בתוך אותה תרבות.
אותה עיר שמציעה עודף בלתי נתפס של מוצרים יכולה להעריך בו זמנית חדר תה שבו יש כמעט רק אור, עץ ומחצלת וזו סתירה מעניינת ואולי היא גם אנושית מאוד.
אנחנו רוצים גם וגם.
אנחנו רוצים את ההתרגשות של החדש ואת השקט של ריק. אנחנו רוצים לאסוף, אבל לא רוצים להרגיש שאנחנו חיים בתוך אוסף כמו שאנחנו רוצים שהבית יהיה מלא בדברים שאנחנו אוהבים, אבל גם שירגיש נקי, רגוע ומאוורר.
אנחנו לא צריכים לבחור בין שיבויה להאקונה כי אנחנו צריכים את שתיהן, את הצבע, הרעש, המשחק, הפיתוי והחפצים וגם את החדר שבו כמעט אין דבר.
אדריכלות ותכנון נכונים יכולים לעזור לנו לראות את הדילמה הזו ולפתור אותה.
מינימליזם הוא לא רק מה שגלוי לעין
מינימליזם מקבל לפעמים משמעות כמעט דקורטיבית של קירות לבנים, מטבח ללא ידיות, כמה חפצים שנבחרו בקפידה. אבל אפשר לחיות בבית שנראה מינימליסטי לחלוטין ובו בזמן להחזיק מאחורי הדלתות הסגורות כמויות עצומות של חפצים כשהבלגן פשוט נעלם מהעין.
זה פתרון אדריכלי מצוין, אבל הוא לא בהכרח מינימליזם.
מבחינתי, מינימליזם מתחיל בשלב מוקדם יותר, לא בשאלה איך להסתיר הכול, אלא בשאלה מה בכלל צריך להיות שם.
יש משהו כמעט רדיקלי ברעיון של להשאיר מקום ריק בכוונה, מדף שלא צריך למלא, קיר שלא צריך להצמיד אליו ארון או פינה שלא חייבים "לנצל".
בתרבות שמקדשת ניצול של כל סנטימטר, מקום ריק נתפס לעיתים כבזבוז אבל למעשה, הוא בדיוק ההפך, זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לתת לבית.
החלל הריק הוא גם חומר
במקדש יפני, בחדר תה או בריוקן מסורתי, הריק אינו מקום שעוד לא מילאו, הוא חלק מהקומפוזיציה, הוא מאפשר לראות את האור, הוא יוצר מרחק.
הוא מאפשר לחפץ בודד להיות נוכח.
הוא נותן לגוף לנוע בלי להיתקל כל הזמן בעוד משהו.
במערב אנחנו נוטים לחשוב על תכנון כעל פעולה של הוספה, קירות, ארונות, רהיטים, תאורה, חיפויים, אבל תכנון הוא גם היכולת להחליט מה לא יהיה.
אולי אפילו בעיקר זה.
כמה ארון זה מספיק?
אני לא חושבת שהתשובה היא לחזור לחיות בחדר כמעט ריק וגם אין לי התנגדות לאספנות, למזכרות או לחפצים שאין להם שימוש פונקציונאלי.
לפעמים דווקא הדברים הלא נחוצים כי הם הדברים שהופכים בית לאישי, כמו ספר שקנינו בטיול, קערה שמישהו נתן לנו, אוסף קטן שאין לו שום הצדקה פונקציונלית.
בית בלי חפצים בכלל עלול להיות לא פחות מלאכותי מבית שיש בו יותר מדי, אבל אולי השאלה היא לא אם להחזיק חפצים, אלא מה היחסים שלנו איתם.
האם אנחנו בוחרים אותם, או פשוט צוברים אותם?
האם אנחנו באמת רואים אותם?
האם הם עדיין נותנים לנו משהו?
או שאנחנו כבר מתכננים עוד ארון רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתם?
אז כמה מקום אנחנו באמת צריכים?
כשאני מתכננת בית, אני כמובן רוצה שיהיה בו מספיק מקום אחסון.
אני רוצה שהמטבח יוכל להכיל את מה שצריך, שהכניסה תוכל לקבל תיקים, נעליים ומעילים, שחדרי השינה לא יהיו עמוסים ושיהיה מקום לחפצים של החיים עצמם.
אבל (!) התפקיד שלי הוא לא לספק מקום בלתי מוגבל משום שלפעמים תכנון טוב הוא גם יצירת גבול.
יש רעיון יפני שמדברים עליו הרבה, ma, המרווח שבין הדברים, לא האובייקט עצמו, אלא החלל שמפריד בין אובייקטים.
ההפסקה.
המרחק.
הרגע שבו שום דבר לא קורה.
יש כאן ארון.
זה המקום.
כשהוא מתמלא, אולי לא צריך עוד ארון.
אולי צריך להחליט מה נשאר.
זו החלטה שאין לה הרבה זוהר אדריכלי, אבל אולי יש בה משהו חשוב יותר, כי בית טוב אינו בהכרח בית שמסוגל להכיל כל דבר שנכניס אליו בעתיד, אלא בית שנותן לנו מספיק מקום לחיות.
לפעמים, כדי שיהיה מקום לחיים, צריך להשאיר בו קצת פחות מקום לדברים.
ואיך אפשר בלי קצת תמונות מיפן...
תגובות