אדריכלות הומניסטית מרחבית לא כסגנון אדריכלי ולא כאסתטיקה מסוימת, אלא כניסיון לחשוב מחדש על היחסים שבין האדם לבין המקום שבו הוא חי. במקום לתכנן רק את מה שאנחנו עושים בחלל, לנסות לתכנן גם את מה שאנחנו צריכים ממנו. מקום שאפשר להישען עליו, שמאפשר להתקרב בלי להיחשף לגמרי, להתכנס בלי להתנתק, להיות ביחד בלי לוותר על האפשרות להיות לבד. מקום שלא רק מכיל את הגוף אלא מגיב אליו, תומך בו ומשתנה יחד איתו.

יש היום פיתוי אמיתי לאמץ אסתטיקה של "אמת חשופה", בטון גלוי, חומרים גולמיים, שום דבר לא מוסתר, הכל אמור להיראות אותנטי. אבל לא כל מה שחשוף הוא בהכרח הדבר הנכון ולפעמים הסתרה היא צורת הכבוד הגבוהה ביותר למרחב פנימי אמיתי ומי שרוצה בית שמכיל חיים עשירים (לא בהכרח בכסף, אלא בעניין) לא צריך שהבית יצעק את זה כלפי חוץ. זה הלב של העבודה שלי - לא לעצב חלל מרשים ומסנוור ברגע שנכנסים אליו, אלא לתכנן מרחב שיודע להגן על הרגעים שבהם אין לכם שום צורך להרשים אף אחד, הזכות להיות, בבית של עצמ

באסתטיקה היפנית המסורתית קיים מושג בשם יוּגֶן. היוגן אינו עוסק ביופי הגלוי לעין, אלא ביופי עמוק שנרמז ומורגש מתחת לפני השטח ומתייחס לכל מה שנשאר חבוי מהעין ומתקיים ברווחים שבין הדברים. זו בעצם קריאה לאדם להפעיל את תודעתו ואת שאר חושיו כדי לחוות את המרחב באמת. תרבות המערב המודרנית, ובוודאי עולם האדריכלות והעיצוב העכשווי, פועלים לרוב הפוך לחלוטין מכל מה שמייצג היוגן. החברה הדיגיטלית והתרבות החזותית העניקו לחוש הראייה בלעדיות כמעט מוחלטת על הדרך שבה אנחנו חווים את המרחב הבנוי.