אדריכלות הומניסטית מרחבית לא כסגנון אדריכלי ולא כאסתטיקה מסוימת, אלא כניסיון לחשוב מחדש על היחסים שבין האדם לבין המקום שבו הוא חי. במקום לתכנן רק את מה שאנחנו עושים בחלל, לנסות לתכנן גם את מה שאנחנו צריכים ממנו. מקום שאפשר להישען עליו, שמאפשר להתקרב בלי להיחשף לגמרי, להתכנס בלי להתנתק, להיות ביחד בלי לוותר על האפשרות להיות לבד. מקום שלא רק מכיל את הגוף אלא מגיב אליו, תומך בו ומשתנה יחד איתו.

באסתטיקה היפנית המסורתית קיים מושג בשם יוּגֶן. היוגן אינו עוסק ביופי הגלוי לעין, אלא ביופי עמוק שנרמז ומורגש מתחת לפני השטח ומתייחס לכל מה שנשאר חבוי מהעין ומתקיים ברווחים שבין הדברים. זו בעצם קריאה לאדם להפעיל את תודעתו ואת שאר חושיו כדי לחוות את המרחב באמת. תרבות המערב המודרנית, ובוודאי עולם האדריכלות והעיצוב העכשווי, פועלים לרוב הפוך לחלוטין מכל מה שמייצג היוגן. החברה הדיגיטלית והתרבות החזותית העניקו לחוש הראייה בלעדיות כמעט מוחלטת על הדרך שבה אנחנו חווים את המרחב הבנוי.