אדריכלות הומניסטית מרחבית
- Maya Harf
- 12 באוג׳
- זמן קריאה 4 דקות
או: כשחלל מתחיל להרגיש
אדריכליות (ואדריכלים כמובן) הורגלו במשך עשרות שנים לחשוב במונחים של חלוקות, פונקציות והגדרות ברורות. חללים הופרדו זה מזה על פי שימוש, גבולות סומנו באמצעות קירות, וריהוט הוצב בתוך מעטפת אדריכלית שהושלמה מראש.
במודל הזה האדם נכנס אל מערכת נתונה, מסתגל אליה ומשתמש בה בהתאם לתסריט שנקבע עבורו.
למה אנחנו ממשיכים לתכנן את הבית כאובייקט כמעט קבוע, בזמן שאנשים שחיים בתוכו משתנים כל הזמן?
אנחנו רגילים לחשוב על בית דרך פונקציות
כאן מבשלים, כאן אוכלים, כאן מארחים, כאן עובדים וכאן ישנים.
אנחנו מגדירים לכל חלל תפקיד, נותנים לו מידות, מציבים בתוכו את הרהיטים המתאימים ומחברים בין כל החלקים כך שהבית יעבוד בצורה הטובה ביותר וזה כמובן חשוב כי בית צריך לעבוד.
אבל החיים עצמם לא באמת מתנהלים בצורה כל כך מסודרת.
אנחנו יושבים במטבח גם כשאנחנו לא אוכלים, עובדים על שולחן האוכל, נכנסים לחדר באמצע היום רק כדי להיות רגע לבד, יושבים ליד מישהו בלי לדבר איתו, ולפעמים רוצים להיות חלק ממה שקורה בבית אבל לא באמת להשתתף בו. אנחנו מתקרבים ומתרחקים כל הזמן, מחפשים שקט ואז חברה, רוצים להרגיש מוגנים ובאותו הזמן גם לראות את החוץ, להיות לבד אבל לדעת שמישהו נמצא לידנו.
למה החלל שבו כל הדברים האלה קורים נשאר כמעט תמיד אותו הדבר?
Spatial Humanism
אז מה זה בעצם אדריכלות הומניסטית מרחבית?
מכאן התחילה אצלי המחשבה על אדריכלות הומניסטית מרחבית לא כסגנון אדריכלי ולא כאסתטיקה מסוימת, אלא כניסיון לחשוב מחדש על היחסים שבין האדם לבין המקום שבו הוא חי.
במקום לתכנן רק את מה שאנחנו עושים בחלל, לנסות לתכנן גם את מה שאנחנו צריכים ממנו.
מקום שאפשר להישען עליו, שמאפשר להתקרב בלי להיחשף לגמרי, להתכנס בלי להתנתק, להיות ביחד בלי לוותר על האפשרות להיות לבד. מקום שלא רק מכיל את הגוף אלא מגיב אליו, תומך בו ומשתנה יחד איתו.
Space as Emotional Infrastructure
אנחנו רגילים לחשוב על תשתיות כעל פונקציות המאפשרות לבית ולעיר לתפקד, כמו מים, חשמל, תחבורה, תקשורת וכו׳. אבל גם לחיים הרגשיים שלנו יש תשתיות, פרטיות היא תשתית, שקט הוא תשתית. האפשרות לבחור כמה קרוב אני רוצה להיות לאדם אחר היא תשתית וגם היכולת להרגיש שייכת למקום מבלי להיטמע בתוכו היא בעיניי צורך מרחבי אמיתי.
אולי אדריכלות יכולה להתחיל לתת צורה גם לדברים האלה.
מה קורה אם הצורה עצמה אינה קבועה?
במהלך העבודה על הרעיון הזה התחלתי לחשוב על משהו קצת יותר קיצוני.
אנחנו רגילים שהאדריכלית (או האדריכל, כמובן) מתכננת את הצורה (נקרא לזה כך לשם הפשטות) והאדם מגיע אחר כך ומאכלס אותה. הקיר כבר נמצא שם, הכורסה כבר נרכשה, גובה השיש כבר נקבע והמקום שבו אנחנו אמורים לשבת כבר תוכנן עבורנו.
אבל מה יקרה אם נהפוך את מערכת היחסים הזאת?
מה יקרה אם הנוכחות האנושית תהיה זו שיוצרת את הצורה?
במקום שהאדם יתאים את עצמו לצורה, הצורה יכולה להיווצר מתוך הנוכחות האנושית.
אדריכלות המתחילה כמשטח רציף אחד, כזה שאינו מחולק באופן נוקשה לרצפה, קיר, תקרה וריהוט, אלא מתרומם, מתקפל ומשתנה בהתאם לפעולה.
במקום להציב בחלל אובייקטים, המשטח עצמו מתקפל, מתרומם ומשתנה בהתאם למה שקורה עליו.
הישענות יוצרת שקע.
ישיבה מייצרת תמיכה.
משטח אופקי מתרומם והופך למחיצה, למקום מפגש או למשטח עבודה.
כשמישהו נשען, המשטח מגיב לגוף שלו ויוצר תמיכה וכשמישהו מתיישב, הרצפה מתרוממת אליו והופכת למקום ישיבה. במקום להציב ספה על הרצפה, הרצפה עצמה יכולה להפוך לספה ואותו משטח יכול להתרומם ולהפוך למקום מפגש. אפילו המטבח כבר לא חייב להיות אובייקט נפרד שהוצב בתוך הבית, אלא המשך ישיר של אותה גיאומטריה.
פתאום ההבחנה בין אדריכלות לבין ריהוט מתחילה להיעלם, ואולי גם ההבחנה בין אופקי לאנכי כבר פחות חשובה, משום שהרצפה יכולה להפוך לקיר, הקיר יכול להפוך למשטח עבודה, ומשטח העבודה יכול להמשיך למקום שאפשר להישען עליו.
במקום אוסף של אובייקטים שממלאים חלל, הבית הופך למערכת אחת רציפה.
לא חלל שאנחנו מכניסים אליו את החיים, אלא חלל שהחיים עצמם נותנים לו צורה.
העתיד לא חייב להיראות כמו העתיד
אחד הדברים המעניינים שקרו לי תוך כדי העבודה על הרעיון הזה היה שדווקא ככל שניסיתי לגרום לחלל להיראות יותר "עתידני", משהו בו התחיל להרגיש מוכר מאוד.
בשלב מסוים הסתכלתי על אחת ההדמיות והבנתי שמרוב ניסיון לתכנן את העתיד, חזרתי לתכנן מערה.
זה הצחיק אותי, אבל גם גרם לי להבין משהו חשוב. אולי אנחנו עסוקים יותר מדי בשאלה איך העתיד ייראה, במקום בשאלה איך הוא יתנהג.
עתידנות לא חייבת להיות זכוכית, טכנולוגיה, צורות משונות או חומר שעוד לא ראינו, היא יכולה להיות שינוי הרבה יותר עמוק באופן שבו אנחנו חושבים על בית ואולי העתיד הוא בית שפחות מכתיב לנו איך להשתמש בו.
העתיד הוא בית שאין בו תשובה אחת נכונה לשאלה איפה יושבים, איפה עובדים ואיפה נפגשים, אלא מערכת שמסוגלת לקבל מצבים שונים של הגוף ושל החיים.
המחשבה הזאת גם שינתה עבורי את הדרך שבה אני מסתכלת על חומר שיכול להיות בעת ובעונה אחת אדריכלות, מעטפת, תמיכה, משטח וריהוט. חומר שיש בו רכות בלי להפוך לרך מבחינה צורנית, שיכול להיות שקוף או אטום במידות שונות, לקבל אור לתוכו ולהגיב למגע וללחץ, אבל עדיין להרגיש כמו משהו ששייך לעולם אדריכלי אמיתי.
יש בזה משהו שמעניין אותי מאוד דווקא בגלל הסתירה - גיאומטריה יכולה להיות חדה, אלכסונית ומדויקת, ובכל זאת ההתנהגות שלה יכולה להיות רכה אבל לא בהכרח קימור, אלא היכולת של האדריכלות לוותר קצת על השליטה.
להשתייך בלי להיטמע
אולי כאן אני חוזרת לדבר שהכי מעניין אותי בכל הרעיון הזה והוא היחסים שבין שייכות לבין אינדיבידואליות.
אני רוצה להרגיש חלק מהבית שלי ומהאנשים שנמצאים בתוכו, אבל אני לא רוצה בהכרח להיטמע בהם.
אני רוצה להיות קרובה בלי להיות כל הזמן חשופה, להיות לבד בלי להרגיש מבודדת, לראות מישהו שנמצא בחלל אחר בלי בהכרח להיות חלק ממה שהוא עושה.
כשהחלל עצמו הופך לפחות חד־משמעי, גם האפשרויות האלה נעשות מעניינות יותר משום שקיר לא חייב להיות רק אלמנט חוצץ, הוא יכול לסנן אור, מבט וקול.
משטח לא חייב להיות רק רצפה, הוא יכול להתרומם ולייצר מרחק, להגן, לעטוף, לאפשר הישענות או ליצור מקום לכמה אנשים.
פתחים יכולים להכניס את השמיים, העצים והגינה פנימה, כך שגם המקום הכי מוגן בבית לא הופך למקום מנותק מהעולם שמחוץ לו.
זה אולי המקום שבו Spatial Humanism מתחיל לקבל עבורי משמעות אמיתית של אדריכלות שמכירה בכך שאנשים אינם קבועים ולכן גם המקום שבו הם חיים לא חייב להיות כזה.
אדריכלות שבה האדם אינו רק המשתמש הסופי של התכנון, אלא משתתף פעיל ביצירתו.
הבית כבר אינו אובייקט גמור שאנחנו נכנסים אליו כי הוא מערכת יחסים מתמשכת בין גוף, חומר, אור, אנשים חוץ ופנים. מערכת שמשתנה בכל פעם שאנחנו נשענים, מתקרבים, מתרחקים, מתכנסים או נפגשים.
אולי הבית של העתיד לא יהיה זה שיודע מראש בדיוק מה אנחנו צריכים.
אולי הוא יהיה זה שיהיה מספיק פתוח כדי להשתנות יחד איתנו.
בתמונות - ניסיונות שלי ליצור חללים שמגיבים לצרכים של המשתמשים ואינם קבועים או מיועדים למטרה אחת.
תגובות