מלכודת הניטרליות: למה אדריכלים (ולקוחות) מפחדים מצבע?
- Maya Harf
- 16 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 17 במאי
או: איך נעלם האופי מהבתים שלנו ולמה הוא מתחיל לחזור דרך החומר
במציאות שלנו כל סטייה אל עבר הפיגמנט או נגיעה של תעוזה צבעונית נתקלת מיד במחסום הביקורת המקטלג כל חריגה כזו תחת ההגדרה ״יותר מידי״ או ״זה ימאס בסוף״ (כאילו אם נבחר בשחור/לבן זה לא יקרה).
אם נביט לאחור אל עבר הזיכרון הקולקטיבי שלנו נגלה סיפור אחר לחלוטין שכן רק לפני עשורים ספורים הצבע לא נתפס כהצהרה אדריכלית חריגה אלא היה חלק בלתי נפרד ממהות הבית והאינטימיות שלו. המטבחים שלנו התהדרו בקרמיקות בעלות נוכחות פיזית, חדרי הרחצה נצבעו בגוונים של ורוד, תכלת וירוק והרהיטים נשאו אופי וטקסטורה שלא היו צולחים היום אפילו פגישת קונספט ראשונית.
זה לא היה רק בתוך הבתים והדירות אלא גם בחזיתות הבתים והבניינים שקיבלו חיפוי קרמיקה או טיח צבעוניים. הבתים האלו לא ניסו להיות פוטוגניים עבור הרשתות החברתיות והאדריכלים או המעצבים שלהם לא ניסו להתחנף לדעת הקהל אלא ביקשו להיות מרחבי מחייה אנושיים, ויש משהו עמוק ונוגע ללב בנכונות הזו להטביע חותם צבעוני בלי לחשוש משיפוט הזמן.
הצבע כנטילת סיכון רגשי במרחב
מהי מלכודת הנייטרליות?
בשלב מסוים על ציר הזמן האדריכלי, הצבע החל להיתפס כסיכון, לא משום שהוא נעדר יופי, אלא משום שהוא נושא עמו עמדה ברורה ובלתי מתנצלת ועמדות הן דבר שניתן לערער או להתחרט עליהם. אל תוך הרצון לא לקחת סיכון נכנס מושג ה״על זמני״ שהפך בעולם האדריכלות לכמעט ערך עליון, אלא שבמבחן המציאות המושג הזה משמש לעיתים קרובות כדרך מנומסת לבחירה בביטחון מוחלט בנטרול כל אפשרות לטעות.
הצבע, בניגוד לנייטרליות, אינו מאפשר לחלל להסתתר בתוך עצמו אלא מייצר תדר רגשי מיידי שדורש תגובה מהשוהים בו. ניתן לראות זאת ברוב הפרויקטים החדשים והמוקפדים ביותר, החללים מדוייקים, החומרים משובחים (יותר או פחות) והפרופורציות נכונות, אך הכל נשאר בתחום הבטוח והסטרילי כאילו האדריכלות עצמה נושמת בזהירות מחשש שמא בחירה בגוון אחד לא נכון יפר את האיזון המדוקדק של הנייטרליות שהפכה למטרה עצמה.
הצבע כחומר בניה
האירוניה היא שהאדריכלות הגדולה והמשמעותית ביותר מעולם לא התנצלה על השימוש בצבע, אלא ראתה בו כלי עבודה מהותי.
לואיס ברגאן (Luis Barragán)*
מהנדס ואדריכל אוטודידקט מקסיקני שילב מודרניזם עם מסורת מקסיקנית צבעונית עזה ועדיין יצר חללים אינטימיים מינימליסטיים ומודרניים.
לה קורבוזיה (Le Corbusier)*
אדריכל צרפתי-שוויצרי ראה בצבע כלי אדריכלי ופיתח מערכת שכללה פלטה של 63 צבעים אדמתיים, טבעיים וצבעי יסוד. לפיו כל צבע נושא השפעה מרחבית, פסיכולוגית ורגשית וככזה נועד לייצר עומק וקצב שהחומר לבדו לא היה יכול להשיג ולכן צבע אינו קישוט אלא כלי אדריכלי ממשי לעיצוב חלל ואווירה.
ריקרדו בופיל (Ricardo Bofill)*
אדריכל קטלוני שילב את הצבע בתוך הזהות המבנית עצמה כחלק בלתי נפרד ממהות הבניין ולא כשכבה הנוספת רק בשלבי הגמר. הפרוייקטים שלו לא תמיד נחלו הצלחה וספגו הרבה ביקורות אבל הוא העז להעז והראה לנו שאדריכלות אינה יכולה להיות רק נייטרלית אלא בעלת נוכחות ותעוזה.
הטעות של העשורים האחרונים טמונה בהתייחסות לצבע כאל אלמנט קוסמטי בלבד, בעוד שבפועל הוא גורם מכריע באופן בו החלל פועל על הנפש ומשפיע על חווית האור, העומק והטמפרטורה הרגשית של החלל. החזרה לצבע אינה חייבת להתבטא בשימוש בפגמנטים עזים על הקירות, אלא בהשבת האמון בחומרים עצמם כמו עומק של אבן טבעית בעלת גידים דומיננטיים כמו קלקטה, שימוש בעץ אגוז עמוק או מתכות המשתנות עם הזמן כמו פליז, קורטן או ברונזה המשנות את גוונן עם השנים ומקבלות אופי דומיננטי יותר. כשאנחנו בוחרים בחומרי גלם בעלי גוון ונוכחות, אנחנו מעניקים לחלל יוקרה שקטה שאינה זקוקה למחוות גרנדיוזיות כדי להוכיח את ערכה.
המורשת של הלבן בעידן המצולם
הפחד מצבע אינו רק עניין של טעם אישי, אלא תוצר של הבניה תרבותית ששורשיה נטועים במודרניזם שלימד אותנו לקשר בין הצבע הלבן לבין ״אדריכלות טהורה״ ובין הצבע לבין כיסוי או חיפוי על תכנון בינוני ודקורטיביות יתר.
הממסד האקדמי חיזק את ההירכיה הזו דרך קידוש מודלים לבנים ושרטוטים מונוכרומטיים עד שנוצרה תפיסה המזהה איפוק צבעוני עם תחכום וטעם טוב, בעוד שכל בחירה אחרת נחשבת נחותה. (באוניברסיטת תל-אביב, שם למדתי אדריכלות, היו שנים שאסרו עלינו להגיש פרויקטים ופרזנטציות בצבע, מה שנתפס היום בעיני כסירוס מוחלט וניתוב לכיוון מאוד מסוים וכשלעצמו אקט מאוד לא אקדמי).
בעולם העכשווי הלחץ הזה מועצם פי כמה בשל התרבות הוויזואלית של הרשתות החברתיות בהן כל חלל נמדד מיד מול אלפי דימויים אחרים ומתקיים בתוך לוח השראה גלובלי ואחיד. בתוך המציאות הזו, קל בהרבה לבחור במה שכבר קיבל אישור המוני כ״נכון״ והפך את הסיכון האסתטי לאיום ממשי על ערך הנכס או על הסטטוס העיצובי שלו. התוצאה היא עולם שבו בחירת צבע שהייתה פעם פעולה אינסטינקטיבית של ביטוי עצמי, הפכה לנושא לייעוץ מקצועי כבד משקל.
הגעגוע לאישיות ולנשמה של הבית
אולי בנקודת השיא של האנונימיות העיצובית, מתחילה להתעורר תנועה של געגוע לדבר שאיבדנו, האישיות והאנושיות במרחב.
לאחר שנים של אסתטיקה מלוטשת ובטוחה שנראית מושלם בעיני המצלמה אך מרגישה מנוכרת במציאות, אנשים מתחילים לחפש חללים שמרשים לעצמם להיות אחרת.
מטבחים בגוונים עמוקים, שימוש באבן טבעית עם אמירה ונוכחות וטקסטיל עשיר וצבעוני חוזרים לקדמת הבמה, לא כדי להיות חלק מטרנד, אלא כדי להחזיר לבית את הנשמה שלו ואת היכולת שלו לעורר זיכרון ורגש.
בסופו של יום, איש לא יזכור את הגוון הנייטרלי המדויק של המטבח, אלא מה שיחקק בזיכרון הוא התחושה שהחלל עורר בנו והצבע הוא הדרך הישירה ביותר להגיע אל המהות הזו.
האירוניה הגדולה של יוון העתיקה
או: שקר המיתוס הלבן
במשך מאות שנים פסלי שיש ומקדשים יוונים עמדו חשופים לנזקי מזג האוויר. הצבעים המקוריים שהיו מבוססים על פיגמנטים טבעיים (מינרלים, צמחים וחרקים) התכלו, התקלפו או דהו בשמש של אזור הים התיכון ומה שנשאר לנו הוא השיש הלבן וזה מה שעיצב את התפיסה שלנו לגבי טוהר האסתטיקה הקלאסית. גם הפרתנון באתונה לא היה לבן ונעשה בו שימוש בשילובים של אדום וכחול עם עיטורי זהב כשהצבע שימש לא רק ליופי אלא גם כדי להדגיש אלמנטים אדריכליים ולעזור לצופים למטה להבין את הסיפורים המיתולוגיים בגובה רב.
בתקופת הרנסאנס ובתקופה הניאו-קלאסית (המאות ה-18 וה-19) אמנים וחוקרים גילו את הפסלים כשהם כבר היו לבנים והאמינו שזו הייתה בכוונה תחילה והלובן מסמל אינטלקט, ניקיון ורציונליות (בעוד ביוון העתיקה, הלבן נתפס כפרויקט לא גמור).
כשגילו לראשונה שרידי צבע על הפסלים זה אכן היה הלם ויזואלי וסתירה של כל מה שהיה מובן וידוע עד אז והוכיח כי לפעמים ה״אמת״ שלנו מבוססת על תפיסה שגויה ומוטעית.
זה נושא מרתק כי הוא מדגיש לנו עד כמה מה שאנחנו מחשיבים כ״טעם טוב״ או כ״קלאסיקה נצחית״ הוא תוצאה של טעות היסטורית או פרשנות מאוחרת. כמה משחרר לדעת כי גם האבות המייסדים של הפרופורציות המושלמות והדיוק לא פחדו משימוש בצבעוניות עזה.
לשבור את מלכודת הנייטרליות
השאלה אינה אם הבית שלכם עומד בסטנדרט הוויזואלי הנוקשה של הזמן, אלא האם הוא מעז להביע את האופי והסגנון שלכם או שהוא עדיין מתחבא באיזור הנוחות המנוכר של הלבן-אפור-בז׳.
כשמקלפים את שכבות הטרנדים נותרת האמת הפשוטה והסיפור הייחודי שלכם, אל תפחדו לחשוף אותו.
מקורת:
תגובות